הנחש הראשון שזכיתי לפגוש הוא החנק. הייתי בן ארבע ואבא שלי, שעבד בלול של הקיבוץ, מצא חנק והביא לי אותו לגן.
בקיבוץ של שנות הששים היתה לינה משותפת והגן היה כמו בית בשביל הילדים. היינו נמצאים שם רוב שעות היום. שמרנו את הנחש בגן במשך שבועיים, בתוך צנצנת עם חורים במכסה כדי שיוכל לנשום, והאכלנו אותו בחיפושיות ולטאות קטנות. במשך היום שיחקנו עם החנק והחזקנו אותו בידיים.
החנק (Eryx jaculus) הוא נחש נחמד, רגוע ולא מסוכן כלל. הוא שייך למשפחת החנקיים, כמו הבואה שמוחזק לעתים כחיית מחמד. החנק הוא נחש לא גדול, אך עבה ומגושם עם זנב קצר. הוא יכול להגיע לאורך עד כ-80 ס”מ. הצבע שלו עשוי להיות חום, אפרפר או אדמדם עם כתמים או פסים בדוגמא אמורפית ולא מסודרת שקשה להגדיר במילים. בדרך כלל יש לו פס כהה מן העין לפינת הפה.
זהו אחד משני הנחשים היחידים בארץ שמשריץ וולדות חיים, ולכן בעבר הוא נקרא “חנק משריץ”. בשביל להרוג את הטרף שלו הוא נכרך סביבו וחונק אותו, זאת גם הסיבה שקוראים לו חנק. בגלל הגודל שלו, מן הסתם, הוא לא יכול לחנוק ולטרוף בני אדם.
אבל אם מצליחים לעצבן אותו, הוא עלול לנשוך.
לחנק יש שיניים קטנות ודקות אבל חדות כמו סיכות, ולכן נשיכה שלו מאוד כואבת, במיוחד אם הוא נושך ילד. כששיחקנו עם החנק בגן, אחד מהחברים שלי כנראה הצליח לעצבן אותו מאוד והחנק נשך אותו.
הגננת לקחה אותו למרפאה, שם כמובן הזמינו אמבולנס לפנות אותו כי חשבו שהוא הוכש. אני רצתי במהירות ללול להזעיק את אביו של החבר. הוא הספיק להגיע למרפאה לפני האמבולנס ולהסביר שהנחש לא ארסי ולא מסוכן. הנשיכה שלו אמנם כואבת, אבל לא מסוכנת.
כשחזרתי לגן, להפתעתי ולתדהמתי – כבר לא היה נחש בצנצנת.
ומאז התחלתי להתעניין בנחשים, המשכתי עם אותו חבר להסתובב בלולים, לחפש ולמצוא נחשים. שנינו חטפנו מאז אינספור נשיכות מנחשים ושרדנו כדי לספר.
אבל חשוב להבהיר, כשלא בטוחים אם מדובר בהכשה או בנשיכה, עדיף להיזהר מאשר להצטער: פונים לקבלת טיפול רפואי ומנסים לצלם את הנחש ולבקש מלוכד מורשה שיזהה באיזה נחש מדובר. את ההנחיות המדויקות למפגש עם נחש תוכלו לקרוא כאן.
